שיריו של שאול פורת הם שירים של מי שאינו חושש לעמוד במקום החשוף. בין משברי החיים, במקומות הנמוכים שקרן השמש לא תמיד מאירה בהם, מוצא המשורר את קולו, את המילים הנאספות לשיר ואת נופי הטבע המשקיטים את נפשו, המהווים נקודת מוצא לתובנות על הקיום.
הטבע הוא נושא מרכזי בשירים, ומשקף את פנימיותו של המשורר, את געגועיו התמידיים לנופי ילדות ולדמויות מעברו ואת רגישותו לעולם: לאדמת החמרה, למטעים ולניחוח הפריחה, לדרכי עפר ופרדסים, לדברים המושרשים בו משכבר.
זהו ספר ביכורים בשל של משורר מבטיח, שכתיבתו מגובשת ועזת-מבע.